משפט משווה

ראיון עם האם ת.ד שעברה חוויה טראומתית זהה למקרה של האם המרעיבה בבית החולים הדסה עין כרם:
ילדתי ילד רגיל ובריא במשקל 3.620.
הילד החל להקיא ובגיל חודשים בערך לקחתי אותו לרופא ילדים שאמר להפסיק את הנקה ולתת מטרנה עם קורנפלור על מנת להסמיך את אוכל.
מאז התחילה ירידה במשקל ובני הגיע להתייבשות מחוסר מזון.

בני אושפז בגיל 5 חודשים בשערי צדק לשלושה שבועות שם חיפשו את הבעיה למה הוא סובל מ FTT קשה, לא גילו כלום, השתחררתי והעברתי לביקור חולים כיוון שהמליצו לי על פרופסור שם הממוחה בגסטרו.

לאחר בדיקות מרובות לא גילו מה יש לילד ועדיין נותרה הבעיה של חוסר עליה במשקל.
משפחתי מצפון המליצה לי לעבור להדסה "בית החולים הכי טוב בארץ", הגעתי לשם עם כל המסמכים הרפואיים, וחיכיתי לטיפול.
הרופאים היו המומים ממשקלו (3 קילו בגיל חצי שנה).

במשך האישפוז התנהל ויכוח ביני לבין רופא בכיר, היתה לי הרגשה שלא מטפלים בילד ולא מבררים ביסודיות מה קורה איתו. הרופא אמר לי שלא אתערב ושהוא מחליט להרחיק אותי מבית החולים עד לסוף הטיפול. הוא זימן עובדת סוציאלית ופקידת סעד, ותוך 24 שעות קבלתי זימון לבית משפט שם טען הרופא בפרוטוקול שההורים לא מאכילים את הילד. והוא ביקש שירחיקו אותי מבית החולים עד לסיום טיפולו של בני. הייתי המומה, ניגשתי לכל הרופאים והתחננתי שיבטלו את הצו של בית משפט ולא אתערב, טרקו לי דלתות וכינו אותי בשם "חולת נפש".

הבנתי שלא מוכנים לוותר לי, ביקשתי מהם את כל המסמכים שהבאתי בחזרה, כדי להראות לשופט שהילד סובל מהקאות חוזרות ולכן הוא סובל מתת תזונה.
הם סרבו לתת את המסמכים אלא אם כן השופט ידרוש לראות את המסמכים הרפואיים.
היתי המומה, ידעתי שאני הולכת כאישה חרדית להתמודד מול בית משפט, ושאני צריכה נס מהקב"ה לצאת משם בשלום.
במשך כל הלילה לפני המשפט התפללתי לקב"ה שיעשה משפט צדק ויוציא את האמת לאור.

הגעתי לבית משפט אחרי 24 שעות ללא עורך דין, מלווה באשת ציבור חרדית בעלת חסד, שאמרה לי כי במידה ולא אזוכה במשפט תשכור לי עורך דין.
השופט נכנס עם התובעת, פקידת סעד והעובדת הסוציאלית של הדסה עין כרם שהיתה בהריון, לפני כניסתנו לבית משפט הסתכלתי לה בעניים ואמרתי: "את אמא ואני אמא, ומה שאת עושה לי יכול לקרוא גם לך, ויש רק אחד שיכול לקחת לי את הילד ח"ו - הקב"ה".

עמדתי מול השופט ששאל אם אני האם, קרא את הפרוטוקול, ומיד פסק שאני רשאית להיות עם בני עד תום הטיפול ואף אחד אינו רשאי להרחיק אותי מבית החולים.
התובעת קמה, ואמרה, "אבל כבוד השופט היא מפריעה לרופאים לטפל בילד"
השופט עשה תנועה של ביטול ביד בזילזול ואמר לה שתשב, וחזר על הפסק - שאני רשאית להיות לצד בני עד לסוף הטיפול ולא להיות מורחקת מבית החולים.

לאחר 5 חודשים טיפול רצוף בהדסה שלא זזתי ממטתו של בני, החליטו לנתח אותו בקיבה, הניתוח נקרא "ניסן פונדופליקציה", זוהי פרוצדורה בקיבה המונעת הקאות.
לאחר שנותח השתחררתי עם בני הביתה ובמשך חודש הוא עלה קילו וחצי - דבר שהיה השג גדול עבורו, ואז הוא שוב התחיל להקיא ... היתי המומה, מכיוון שהרופאים הבטיחו לי שלעולם לא יקיא שוב, גם אם ירצה להקיא לא יוכל.
אשפזתי אותו שוב בהדסה ...
לאחר שבדקו אותו גילו בבדיקות שהקיבה עלתה מעל הסרעפת ובגלל זה חזר להקיא.
התאשפזנו במחלקת כירורגית ילדים, והמנתח שניתח אותו היה במילואים.
חיכיתי שהמנתח יחזור כדי שינתח אותו שוב, התעקשתי עליו כמנתח מכיוון שקבלתי עליו המלצה מהרב בני פישר.

לאחר שחזר המנתח ביקשתי ממנהל המחלקה הכירורגית שהרופא שבתחילה ניתח את בני ינתח אותו בשנית, הבנתי שיכולים לקרא מצבים שניתוח לא מצליח מכיון שהפרוצדורה שעשה בקיבה נשארה (עד עצם היום הזה), פשוט הקיבה עלתה מעל הסרעפת וזה גרם לו להקאות חוזרות.

מנהל המח' אמר : "אני הרופא המנתח הכי טוב במחלקה" ואמר שהוא ינתח את הילד ויחזיר את הקיבה למקומה ויעשה גסטרוסטומי, ז"א חור בקיבה, כדי שהילד יאכל ליזון דרך הפיום בקיבה, כדי לאפשר לו לעלות יותר במשקל, כל זאת למרות שהילד היה אוכל יפה דרך הפה.

לאחר הניתוח השתחררתי עם בני הביתה.
לצערי הרב התחילו דליפות של האוכל דרך החור בבטן, החור היה גדול מדי והמיצי קיבה אכלו לו את העור בבטן ונוצרה לו כוויה, היתי נוסעת כל הזמן עם מוניות ספיישל להדסה למרות מצבנו הכלכלי הדחוק, ושם נאמר לי בכל פעם שהחור יסגר לאט לאט ויתאים את עצמו לצינור בקיבה,
למרות שאני ראיתי החמרה במצב. לא קבלתי לכך שום התיחסות.

לאחר מספר חודשים הילד שוב החל להקיא הגעתי איתו במצב קשה מאוד להדסה עין כרם,
עוד במיון טענו שאין מה לעשות עם הילד. ניהלתי איתם ויכוח שאני לא יכולה לחזור כך עם בני הביתה ולקחת אחריות למצבו, הם הזמינו לי קצין בטחון כדי שאתפנה מהמיון.

לא ויתרתי, נסעתי מותשת לבית החולים "ביקור חולים", שם הזדעזעו ממקרה הילד, מהחור הגדול, ומהכוויות שנוצרו עקב דליפות מיצי קיבה, החלו בבדיקות אולטראסאונדים בבטן, שנמשכו כשבועיים, וגילו לצערי הרב, כי המעי הגס נכלא בבית החזה.
הפרופסור בביקור חולים, מומחה לגאסטרולוגיה, אמר שאני חייבת לפנות את הילד להדסה עין כרם להתערבות ניתוח דחוף של רופאים כירורגים, אמרתי שבכל מקרה אפנה אותו, אך לבטח שלא להדסה אחרי הרשלנות הרפואית, הבזיונות ועוגמת הנפש בעקבות הזימון לבית משפט, ואני מעבירה אותו עם אמבולנס פרטי לבית החולים איכילוב בתל אביב.
חברה טובה מאוד וידועה בתקשורת, המליצה לי שם על פרופסור מנהל כירורגית מוגברת ילדים וטענה שהוא יוכל לעזור לי, שהוא הציל את בנה גם מהתרשלות רפואית בהדסה עין כרם.

נסענו באבמבולנס, שמימן הרב בני פישר, ופרמדיק צמוד. הגענו בשעה 2 בלילה לבית חולים איכילוב, שם אפילו לא עברתי מיון או קבלה, נכנסתי ישר למחלקת כירורגית ילדים לפרופסור שחיכה לנו כי ידע שבני במצב קשה.

הוא וידע שבאמת המעי הגס כלוא בבית החזה, החתים אותי על ניתוח, ושלח את הילד במהירות לחדר הניתוח.
לפני הניתוח בהמתנה שמעתי את הפרופסור מדבר עם מנהל המחלקה הכירורגית בטלפון, ואמר לו שהוא לא יודע אם הילד יצא מחדר ניתוח חי, וזה קרה עקב התיקון של הניתוח הראשון שנותח בלקוסקופיה, וגרמו לחור בסרעפת, בעקבות זאת מעי הגס השתחל לבית החזה ונמצא שם כשבועיים.
סיכוי של הילד לחיות היה קלוש מאוד, עקב כליאת המעי הגס בבית החזה נגרם נמק למעי והיה צריך לכרות את המעיים, וכידוע ... אי אפשר לחיות בלי מעיים.
בני היה אז בן שנתיים וחצי.

הפרופסור היה מאוד לא אופטימי לגבי מצב הילד והוא הכין אותי שרוב הסיכויים שהילד לא יצא חי מהניתוח, אבל הוא יעשה את כל המאמצים.

אני זוכרת את המרדים של חדר ניתוח ... אדם חילוני, לא שומר תורה ומצוות, החתים אותי על ההרדמה, התחלתי לבכות ... והוא ניפח בלון מכפפה של המנתחים, צייר עליו ילד ונתן לי ביד ולקח מידי את בני, ואמרתי לו: "תחזיר לי את הילד חי"
והוא ענה: "הקב"ה יחזיר לך את הילד חי אני רק שליח שלו".

זה היה בנר שמיני של חנוכה, יום שמסוגל לניסים, ירד גשם חזק מאוד,
ישבתי בחוץ והתפללתי.
לאחר 5 שעות ניתוח אחותי הגיעה מירושלים, היא הגיע 10 דקות לפני שהניתוח הסתיים, אני הייתי עדיין בחוץ והיא חיכתה בהמתנה של החדר הניתוח. היא לא ידעה איפה אני וראתה שני מנתחים שיוצאים מחדר ניתוח שטוענים שכרתו חצי מהמעי.
שהגעתי אליה היא ספרה לי מה ששמעה, התחלתי לבכות וצרחתי מול כולם, חיבקתי את השמיכה של בני ובכיתי כי חשבתי שהוא לא ניצל, ישבו כמה נשים על המדרגות ושאלו לסיבת הבכי וספרתי שכרתו לבני את המעיים, הם חיבקו אותי ואמרו לי שזה קרה לאחותם החולה במחלה ל"ע ולא לבני. אבן ירדה מליבי, הבנתי שזהו לא בני ושיש עוד סיכוי ובעצם אני לא יודעת מה קורה בחדר הניתוח.

כעבור חצי שעה יצא הפורפסור מחדר הניתוח ושכינה על פניו, הוא צעק במסדרון לעברי התסכל בתוך עיני ואמר: "הניתוח הסתיים החזרתי לו את המעי למקום! זה נס מעל הטבע!"
חשתי הקלה גדולה, בכיתי וחיבקתי את השמיכה, הודתי לה'!!
ראיתי איך מעבירים את בני מונשם לטיפול נמרץ, כעבור יום הועברנו למחלקת ילדים והשתחררנו הביתה, בעזרת השם יתברך, בריא!

את החור בקיבה הוא ניסה הפרופסור לצמצם דרך צריבה של העור כדי למנוע דליפות של האוכל.

לאחר כמה חודשים גילית שפרופסור זה עובד בקופ"ח מאוחדת, לקחתי את הילד אליו לגבי הדליפות של הגסטרוסטומי, והוא אמר לי: "תביאי אותו לאיכילוב ונסגור לו את החור באמצעות ניתוח" מכיוון שהילד אכל יפה דרך הפה.

וכך היה, נסעתי שוב לאיכילוב והפרופסור סגר את החור ע"י ניתוח.

לאחר שנתיים ...
בני היה מטופל באספירציות לריאות, לנקות את הריאות, ונגרמו לו 4 דלקות ריאות במשך שנה – שזה המון.

התייעצתי עם הפורופסור באיכילוב והוא החליט לפתוח לו שוב חור בקיבה ושהילד יהיה ניזון רק מהקיבה כדי למנוע את דלקות הריאה החוזרות.
מאוד חששתי מעוד ניתוח אך היה לי ביטחון שהפרופסור מאיכילוב הוא שליח טוב של הקב"ה ובאמת הוא ניתח את הילד.

היום הילד אוכל כבר 3 שנים מהחור בקיבה ללא דליפות, ללא כוויות, חור קטן המותאם לצינור בקיבה , ללא סבל.

בגיל 5 לבני היו קשיי נשימה, הוא היה מחובר לחמצן, היה לו מאוד קשה לנשום דרך הפה והאף. לקחתי אותו לביקור חולים שם ניסו לעזור לו "להרים" את החמצן לדם ,לטענת המומחה לריאות, היו לו אידונאידים (פוליפים) מוגדלים בריאות, שבגללם קשה לו לנשום ולכן מוריד הרבה סיטורציות, בעקבות חוסר חמצן נגרם דופק איטי (ברדיקרדיה) וזה היה גורם לילד ממש להכחיל. בני היה מונשם באמבו, גם אני הייתי עושה זאת כדי לעזור לו להחזיר החמצן לדם.

המומחה החליט להכניס שני טיובים לאף בכדי לגרום לו להקל על הנשימה.
לאחר מספר שעות הילד נהיה בצקתי והתנפח, בקשתי להוריד לו את הטיובים, כשהורידו, הילד עבר החייאה.
הרופאים טענו שהם לא יכולים להחזיק אותו שם, וצריך להעביר אותו להדסה עין כרם ... ניסיתי להעבירו לשערי צדק ולא היה שם מקום.
וכך אחרי 4 שנים ... אני חוזרת עם בני לבית החולים הדסה עין כרם בלית ברירה, באמבולנס לטיפול נמרץ, עם זכרונות קשים ...

הגעתי לטיפול נמרץ שם מחברים את הילד למסיכת ביפאפ כדי לעזור לו לנשום, ומחלטים לבדוק אם אכן יש אידונאידים מוגדלים כדי להסיר אותם בניתוח ולאפשר לילד לנשום בקלות.
בבדיקה גילו שהאידונאידים מאוד גדולים , בני נותח (ניתוח קל) וכעבור מספר ימים השתחררתי איתו הביתה עדיין מחובר לחמצן.

לאחר שבוע בבית החל דימום מהאף והילד שוב הוריד סיטורציות ולא יכל לנשום בכוחות עצמו,
הנשמתי אותו באמבו בבית מספר פעמים, עד שראיתי בלילה שאני לא מצליחה להתגבר על המצב הזמנתי אמבולנס ופיניתי אותו להדסה עין כרם. במיון הנשימו אותו עם טובוס הנשמה מלאכותית ופינו אותו לטיפול נמרץ, היתי שוב המומה וטענתי שאני רוצה לראות מומחה של אף אוזן גרון שיבדוק למה הילד שוב התקשה לנשום, הרי הרופאים קבעו שהסיבה היא האידונאידים המוגדלים.

הגיע מומחה ריאות שעשה לקוסקופיה, לאחר שהתחננתי שיבדקו שוב את האידונאידים, ולהפתעתו של המומחה לריאות, לפי הבדיקה שערך נמצא כי האידונאידים עדין גדולים מאוד, ז"א שניתוח פשוט מאוד להסרת פוליפים נכשל שוב.

לפני הניתוח כינס אותי ואת בעלי מנהל היחידה של טיפול נמרץ עם העו"ס ושאל אותי ואת בעלי האם במידה והילד מוריד סיטורציה, ובעקבות זאת נגרמת ברדיקרדיה (דופק איטי), "להנשים אותו או פשוט לוותר עליו", היתי בהלם ובעלי הזדעזע עוד יותר, דפקתי לו על השולחן ביד שלי ואמרתי לו שבחיים לא אבטח בו ולא באף אחד מהצוות, אמרתי: "חמש שנים אני נלחמת על חיי בני, סבלתי מכם רשלנות רפואית, חזרתי אליכם בלית ברירה, מחוסר מקום ב"שערי צדק", והיום אתה שואל אם להנשים את הילד שלי!?"
אמרתי לו שמשם אני לא זזה! וחד משמעית חובתו לטפל בבני ולהציל את חיו בכל מחיר! אני לא יעבור על דבריו בשתיקה! ואם יקרה לבני משהו אני יתבע אותם ולא אוותר להם כל עוד אני חיה.

בנתיים בני היה מונשם עם טובוס.

לאחר מספר שעות שוחחתי עם הפרופסור באיכילוב והתחננתי שאני רוצה להעביר את הילד אליו ונשכור אמבולנס פרטי. לא הסכימו בהדסה להעביר את הילד בשום פנים ואופן לאיכילוב, והילד היה מונשם ומורדם, והברירה היחידה היתה לפתוח לו נתיב אויר בגרון (טרחסיוטומי), הייתי שבורה, היה קשה לי לחשוב שבני יהיה מונשם דרך חור בגרון, אבל כבר לא היתה בריריה כי הוא היה מונשם שבועיים ולא היה אפשר לגמול ואותו מהטובוס.

לא רציתי לעשות ניתוח בהדסה בגלל רשלנותם.
דיברתי שוב עם הפרופסור מאיכילוב, והוא החליט שהוא מוכן להגיע להדסה מאיכילוב כדי לבצע בבני את הניתוח ללא תמורת תשלום.

דברתי עם מנהל היחידה ובקשתי שיאפשרו זאת, הוא דיבר עם מנהל בית החולים, והם לא הסכימו בשום פנים ואופן, היתה לי תחושה רעה, בכיתי המון... היה לי עצוב ומר על בני שעוד פעם ינותח ע"י הרופאים האכזריים של הדסה עין כרם, הפרופסור מאיכילוב ניסה להסביר לי שהוא מאוד רוצה לבוא ולעשות זאת, אך בכל זאת - אין לי מה לדאוג! זהו ניתוח פשוט ואפשר לבצע אותו אפילו על הכביש במקרה של תאונת דרכים ח"ו ...

נקבע הניתוח, ירדתי עם בני לחדר ניתוח, המנהל של טיפול נמרץ אמר לי שהמנתח הוא טוב ואין לי מה לחשוש, איבדתי כל אמון בהם ... לאחר שלושה ניתוחים שנכשלו, ומי שתיקן אותם בעצם זהו הרופא מאיכילוב.

שהגעתי למעלית להוריד את הילד לחדר ניתוח, עמד המנתח מולי הסתכלתי בפניו, והכרתי שהוא למד איתי בבית ספר בנתניה, אמרתי לו: "לא קוראים לך ניר במקרה?" הוא זכר אותי,
אמרתי לו שאני מאוד מקווה שיעשה ניתוח טוב, הוא חייך ואמר שהילד בידיים טובות, הילד נכנס לחדר ניתוח, נאמר לי שזהו ניתוח של חצי שעה עד שעה, פתאום קראו לי ברמקול, בא לקראתי המרדים ואמר לי: " תשמעי גב' הילד שלך עם דופק מאוד איטי ויש סיכוי שלא יתעורר מההרדמה" הסתכלתי לו בעניים ואמרתי לו: "מי שמרדים הוא גם מעיר! תעשה את העבודה שלך, היא טכנית בלבד, והאחד שמעיר זהו הקב"ה"
כעבור שעה וחצי הסתיים הניתוח. אף אחד לא דאג להודיע לי, חיכיתי 3 שעות בחדר המתנה ...

עליתי לראות את הילד הסתכלתי על החור, הוא היה ענק והיו תפרים סביבו.
לאחר יום האיזור נהיה מוגלתי ונוצר פשוט קרע.
הרופאים אמרו שזה נראה באמת חור גדול וכולו הזדהם, לבני היה חום גבוה, אף רופא אף אוזן גרון לא עלה לראות את הילד ...
אחרי ניתוח כזה משתחררים כעבור כמה ימים, אני חיכיתי שם שבועיים ...
האח ואחות במחלקה ראו את החור הגדול ורצו לצלם את זה ... מעולם לא ראו כזה דבר ... שוב אכזבה , שוב חוסר אמון של רשלנות ... וכן לא זכיתי לביקור המנתח, הוא פשוט לא בא לראות את הילד.
הלכתי למנהל אף אוזן גרון כעוסה שנכשל ניתוח פשוט.
לפנות בוקר הגיע מנהל אף אוזן גרון, העיר אותי ואמר לי: "אני רוצה שנכנס ונראה את הילד ונבין במה מדובר" התחלתי לבכות ואמרתי שאף אחד לא בא לראות את הילד עד עכשיו.

נכנסנו לטיפול נמרץ, הרופא הזדעזע ממה שראה, הוריד מיד את התפרים המזוהמים ונתן אנטביוטיקה דרך הוריד והתחיל עם חבישות לחץ על מנת לצמצם את החור.

השתחררנו הביתה, המשכתי עם החבישות בבית, למדתי לעשות סקשנים, לקחתי את הילד לביקורת אצל הפרופסור מאיכילוב והוא עזר לי לצמצם את החור ע"י חבישות ומדבקות מיוחדות כדי לאחות את הקרע שנוצר במהלך הניתוח.

כיום ב"ה, אני דואגת להחליף לו את הקנולה (צינור בגרון) כל חודש וחצי, החור נראה טוב, ב"ה, ובסיוע הפרופסור, ירדנו לצינור קטן יותר שמתאים לגיל הילד.

כיום, בני בן שש וחצי, שנה וחצי בבית ללא אשפוזים, ומה שבטוח שלעולם לא אתקרב להדסה עין כרם.

(הערת מערכת-האם זוכתה במשפטה פסק הדין יתעדכן בקרוב.)


האם ת.ד





*****************************************************************


הערת מערכת:


לצערנו,דווח לנו כי הילד מאובחן היום כנכה 100%, פרטי האם והילד נמצאים במערכת כולל המסמכים הרפואים