בס"ד
ב' מנחם-אב תשס"ט
י. היקרה מאוד!

אני עדיין המומה ומזועזעת עד עמקי נשמתי מכל מה שקרה וקורה בשבועיים וחצי האחרונים.
אני יושבת וחושבת על כל המאורעות שעברו עליך ולא מצליחה להאמין שזה מציאותי.
מי היה מדמיין? מי היה מאמין?
כאב הלב שלי עליך איום ונורא ואת כאב הלב שלך אף אחד לא יכול לשער – הוא כפול פי מליוני פעמים ויותר.
אינני מצליחה להבין איך את מצליחה להחזיק מעמד ולהשאר איתנה למרות המצב הבלתי נתפס שנקלעת אליו בגלל אנשים שאין מילה שתתאר את גודל שחיתותם.

אמא י, אני יודעת עד כמה תמיד היית כ"כ טובה ומיוחדת לחיים ולכל שאר הילדים. תמיד ראיתי איך טיפלתם – את ובעלך – בחיים היקר בכזאת מסירות ודאגה שתמיד עמדתי מולה משתוממת, עד כמה אף פעם לא התיאשתם ולא איבדתם את העשתונות והחשק לטפל בו.
אני עוד זוכרת את אותו יום בביה"ח הר הצופים לפני כמעט שנה, אחרי שחיים עבר ניתוח. איך ישבנו וקיוינו שאחרי הניתוח הזה הכל יסתדר והוא יחזור הביתה.
ישבנו באותו זמן ותכננו לפרטי פרטים את מסיבת ההודיה שנערוך: הסלטים והעוגות, הקישוטים והבלונים, המוזמנים וכל השאר.
מי היה מאמין שהוא יתאשפז לאחר תקופה קצרה בעין כרם במחלקת אונקולוגיה לילדים, קומה 5 בבנין "אם וילד" למשך שבעה חודשים רצופים ויחזור הביתה לכמה שעות בליל הסדר בלבד, ויותר מכך – מה שקורה כאן היום?!

הייתי הרבה באותה מחלקה ארורה במסגרת ההתנדבות שלי על חיים.
תמיד התפעלתי ממך, איך על כל דבר הודית לרופאים ולאחיות במחלקה בכזו חמימות והכרת הטוב. השתדלת תמיד להתייחס אליהם בצורה יפה גם כשהיית עייפה ומותשת עד כלות. מי היה מאמין שכך הם יבגדו בך?!
כשהיינו רואות איך חיימ'קה מרזה ונחלש מיום ליום, נראה היה כאילו גם את נחלשת יחד איתו מרב דאגה. תמיד היינו מתחננות אליך שתאכלי משהו ותשתי אך את היית מסרבת. לא היית מסוגלת לשתות ולאכול מול המצב שלו – שהרופאים אסרו עליו לאכול כל דבר ואפילו לא למצוץ סוכריה על מקל.
היית מפחדת שהוא יתגרה ויצטער. גם אנחנו בעקבות כך, כבקשתך, הקפדנו לא לאכול על ידו כדי שלא יראה. איזו אכפתיות והתחשבות של אמא מיוחדת כמוך!

ובכלל, למרות שמצבו של חיים דרש את תשומת ליבך המלאה, לא הזנחת את שאר ילדיך: ב, א , ח. וש.. דאגת שהם יהיו בידי אימך המסורה שסייעה לך המון. תמיד עמדת בקשר איתה ואיתם לראות מה שלומם ולדבר איתם.
המצב הזה, שאחיהם מאושפז בביה"ח, אימם צמודה אליו כמעט כל היום והאב גם הוא שוהה שם הרבה, היה קשה להם מאוד. אבל את תמיד דאגת להם, לא קיפחת אף אחד מהם ועודדת אותם מרחוק. מידי פעם, כשהמצב היה מאפשר, היית מביאה כל פעם את אחד הילדים לביה"ח כדי לבקר את חיים ולשמח אותו.
גם כשהייתי בביתך בערב פסח יחד עם חני ורחלי כדי לעזור לך בנקיונות לקראת החג, ראינו במוחש את האהבה והמסירות שלך לילדיך שאינה נגמרת. זה היה ימים ספורים לפני החג והלחץ להספיק לנקות כמו שצריך היה חזק מאוד. את בקשת מאיתנו שניתן גם לילדיך מלאי המרץ לעזור לנקות למרות שזה יאט את קצב העבודה. אכן הם נהנו מאוד לעזור, "לטבוע" ו"להטביע" את הבית בתוך המים, הסבון והאקנומיקה. ואת, גם למול הבלגן שהם עשו נותרת שלוה ורגועה, העיקר שיהיה כיף לילדים. כ"כ היה אכפת לך עליהם!

האשפוז הארוך בעין כרם היה מייגע וסוחט את כל כוחות הנפש. היית עוזבת אותו כל ערב כדי לחזור הביתה אל הילדים, לתת להם ארוחת ערב ולהשכיב אותם לישון עם נשיקת "לילה טוב" ותקוה ליום חדש וטוב יותר שיאיר למחרת בבוקר. אנחנו המתנדבות, היינו נשארות במקומך עד הבוקר.
כשהיית הולכת, היה חיימ'קה תמיד מתפרץ בבכי שלא תעזבי אותו, שתשארי ותגני עליו. כ"כ היתה קשה לו הפרידה כל ערב מחדש.
לא היו לך הרבה ברירות, היית חייבת לחזור הביתה ונאלצת להותיר אותו בידינו. אך את תמיד דאגת, גם אחרי שעזבת, להתקשר לפחות פעם בשעה, אם לא יותר, לשאול בשלומו. ובלילה, אחרי ששמעת מהמתנדבות כי הוא הלך כבר לישון, רק אז נתת לעצמך ללכת לישון (אם לא היית צריכה באותו לילה להשאר ערה עד שלוש לפנות בוקר כדי לכבס, לנקות ולסדר את הבית – כמו שקרה כמעט כל יום...).

אמא י,
כולנו תקוה כי תצא האמת לאור ויווכח לכולם כי הצדק איתך וכל הסיפור היה עלילת שוא של ביה"ח שמנסה להתנער מהאשמות חמורות יותר.

איתך בתפילה חמה, כי "כל הרשעה כולה כעשן תכלה", תחזרי במהרה לחיי המשפחה התקינים יחד עם בעלך, חיימ'קה וכל שאר הילדים לחיים של שלום, שלוה, השקט ובטח.

מחזיקה לך אצבעות.
באהבה,
יוכבד ליבוביץ.